המחוג ירד מתחת לקו האדום בדיוק כשהשמש ירדה מתחת להרי אדום. שני דברים שקרו באותה דקה, ושניהם באשמתי — את שניהם ראיתי מתקרבים ובחרתי להתעלם.
יש סוג מסוים של ביטחון עצמי ששמור לנהגים בכביש ריק, והוא נגמר בדיוק כמו דלק: בבת אחת.
עצרתי בשול, כיביתי את המנוע כדי לחסוך את מה שכבר לא היה, ויצאתי החוצה. בפעם הראשונה מזה שעות היה שקט. לא שקט של בית בלילה — שקט של ערבה. כזה שיש לו משקל.
עמדתי שם עשרים דקות לפני שנזכרתי שיש לי בעיה. זו, כנראה, ההגדרה של יופי — משהו שגורם לך לשכוח שנגמר לך הדלק.
אחרי שעה עצר טנדר. ירד ממנו אדם בשם סלמאן, שגרר איתו ג׳ריקן בלי לשאול שאלות. רק אחרי שהמנוע חזר לחיים הוא שאל את השאלה היחידה שעניינה אותו: “ראית את השמיים לפחות?”
דיברנו שם עוד שעה — על אביו שגידל גמלים, על בנו שלומד הנדסה בבאר שבע ועל הנקודה המדויקת הזאת בכביש שמושכת את שנינו. לא החלפנו טלפונים. יש שיחות שנועדו להישאר במקום שבו נאמרו.
מאז אני מתדלק מוקדם. אבל פעם בשנה, בסביבות סיוון, אני חוזר לקילומטר 141, מכבה את המנוע ומחכה. הדלק, מתברר, היה רק תירוץ של הערבה לגרום לי לעצור.